היא היתה מתייצבת בין המוכר לביני, מנסה לחצוץ בין שולחן העבודה שלו לבנה בן העשר . בשלב הזה היא היתה מתחילה לדבר איתי כשפניה אל המוכר וגבה פונה אלי . האם אני זוכר מי יגיע הערב לארוחה ? האם אוכל לספור כמה אנשים נהיה ? מי מצא את האפיקומן בשנה שעברה ? אינספור שאלות הסחה במטרה אחת ויחידה : להסיט את תשומת לבי ממה שעומד להתחולל מיד . זה, כמובן, מעולם לא הצליח לה . בעודה מדברת אלי מעבר לכתפה, היה קל מאוד להבחין איך ידה מסמנת למוכר על דג קרפיון ספציפי ששוחה באמבט שלידו . איך הוא שולף את הדג במיומנות ומחכה להינד ראשה המאשר שאכן זהו הקרפיון הראוי לארוחת החג שלנו . בשלב הזה המוכר היה מניח את הדג על השולחן שהיה לו כמזבח, מרתק אותו בידו השמאלית בעודו מתפתל כאילו הוא יודע מה הולך להתרחש, ובידו הימנית מכה בעוצמה בראשו באמצעות פטיש עץ . בום ! מכה אחת מדויקת שאחריה נותרתי בוהה בתנועות אצבעותיו הזריזות שעוטפות את הקורבן בנייר עיתון ישן ומגישות את החבילה לאמא בלי למצמץ . החלק שנצרב בזיכרוני יותר מהסצנה השנתית הזו היתה הדרך הביתה . הסל כבר היה בידי וכל הקשב שלי הופנה למה שקורה בתוכו . הייתי מוכן להישבע שאני...
אל הספר