הרי רוב המפקידים ממילא לא מבקשים אותו . מטילי הזהב נחים להם רוב הזמן בכספת, אז למה לא להשאיל אותם בינתיים ולהרוויח ריבית ? ברגע זה הם הפכו ליצרני כסף . הזהב שהופקד בידיהם למשמרת, הפך לאמצעי תשלום עבור אלה שלוו אותו . בואו ניקח את הרעיון שלהם עוד צעד קדימה : את ההלוואות שהחלו הצורפים להעניק, נתנו לא במטילי זהב . הם שכללו את שיטת הפתקים, וכדי שללווה יהיה יותר נוח, במקום זהב נתנו לו פתק שבו כתוב שעומד לרשותו זהב במשקל מסוים שמופקד בכספתו של הצורף . הפתק הזה הוא הכסף . הוא כסף שייצר הצורף יש מאין, מזהב שכלל איננו שלו . ברגע שהוא כתב אותו נוצרה מציאות חדשה . זו האלכימיה . בגין אותו מטיל זהב רשומים עכשיו שני פתקי בעלות . את הראשון מחזיק סוחר הזהב שהפקיד את המטיל בכספתו של הצורף לראשונה . בפתק השני מחזיק זה שלקח הלוואה מהצורף . שניהם כבר גלגלו, ככל הנראה, את הפתקים האלה הלאה, אבל דבר אחד ברור : שני אנשים מחזיקים עכשיו בשני פתקים שמקנים להם זכות בעלות על אותו מטיל זהב . הקסם של הבנקים מה אִפשר את הקסם הזה ? מדוע הרשה לעצמו הצורף לרשום שני פתקים בגין אותו מטיל זהב ? הוא פשוט ידע שהסיכוי ששני מח...
אל הספר