על פי כל כללי הסיווג והתיוג הנהוגים , סבא יוסף היה "רוסי" לתפארת : מחנך קשוח, אלוף בשחמט, נרדם עם צליליו המתכתיים והקרים של שוסטקוביץ', חי כמו דמות מחוספסת מספר של דוסטויבסקי, במילים אפלות וקרות, מפלפלות, נמתחות מלידה עד מוות, משוחות בצינה סיבירית . הוא גדל במוסקבה, למשפחה שהגיעה דורות קודם לכן מעיירה יהודית בבלארוס . מנותק משורשיו, מרוחק מההווה שחלף לצדו . את יהדותו הוא לא חיפש . הקומוניזם מחסל הדתות היה דתו היחידה . ודעתו על הא או על דא כלל לא היתה חשובה או נחשבת . במשטר טוטליטרי מוסווה, דעתם של כל האזרחים שווה . שווה כקליפת השום . פעם באי אלו שנים הולכים להצביע, ותמיד לאותה מפלגה, משום שאין אחרת . התרבות מהונדסת בידי טובי מהנדסי התודעה שעל פני הגלובוס . כאילו התקבצו כולם להקפיא את מוחם של מיליוני אזרחים לשעבר ובני מעמד זהה שניטלה מהם חירותם להיות משהו מלבד פועלים . זהות אחת, שאי ‑ אפשר לסטות ממנה . בתוכו, הוא היה איש רוח וספר . לא פחות מכך, הוא היה איש אמונה שרק חיפש את השורש . את יהדותו מצא בעבורו בנו מישה - אבי שלי . את יהדותו ואת הכיסופים למולדת אחרת אשר שוכנת בתוך זהותו ההיסטורי...
אל הספר