אי ‑ שם, סמוך למרכז לימוד לעולים בשיפולי ירושלים . מישל, סוניה וּויקי יושבים על הדשא . בחוץ אוויר הרים צלול כיין וריח אורנים, נישא ברוח הערביים עם קול המואזין מהכפר השכן, שקורע חרכים קטנים בעור התוף של שלושת העולים . מישל הוא ציוני נלהב מצרפת, שכל חייו חלם על העלייה לישראל ולא מפסיק להסתנוור מיופייה גם לאחר שעלה, למרות קשיים רבים בחוויית הקליטה . הוא מה שמכונה "חרדי מודרני", גר בשכונת רמות שבירושלים, בשכנות לעולים נוספים שהגיעו מצרפת, מברזיל וממרוקו . את אהבתו למדינה קשה לפספס, אך את מומיה הוא רואה בעיקר בנגיף הפלגנות והווכחנות המשסה בין מגזריה . "מאז הייתי ילד, ידעתי שאגיע לישראל", הוא אומר . "לא היתה לי אפילו שאלה . כאן הוא ביתו של העם היהודי, ובסופו של דבר כולם צריכים לעלות, משום שיהודים לא יכולים להתקיים בגולה . בפריז הזכירו לי את זה כל שבוע האנטישמים" . מחסור כלכלי לא חש אף פעם, והוא מגיע למרכז רק לשיעורי עברית נוספים, לחזק את השפה . "למשפחה שלי יש חברת הייטק קטנה", הוא מספר . "יכולתי להרשות לעצמי לא לעבוד יום בחיי, וליהנות מכל מה שצרפת יכולה לתת לי, אבל משהו היה חסר לי . תמיד . ה...
אל הספר