במשך חודשים ארוכים רעדה הארץ ודיממה ללא הרף . איש לא קרא לתקופה האפלה בשם "מלחמה", אך מספר הנפגעים בנפש היה גדול כמעט מכל מלחמה אחרת בתולדות מדינה ישראל, מלבד מלחמת העצמאות ומלחמת יום הכיפורים . רק שבניגוד למלחמות ההן, הפעם היו אלה בעיקר אזרחים, ולא לובשי מדים . הייתי אז חייל פשוט בעורף, חרד מנסיעה באוטובוסים ומכניסה למקומות הומי אדם, משום שבכל כמה ימים התפוצצו מחבלים מתאבדים או מטעני נפץ, וזרעו הרס ובהלה . בדיוק כפי שתיאר זאב ז'בוטינסקי, בראייתו הכמעט נבואית, התקופה הזאת, שזכתה לשם "האינתיפאדה השנייה", בדיוק כמו תקופת הפיגועים של שנות ה ‑ 90 , החלה בניסיונות להשיג הסכם שלום . ממשלת שמאל פרגמטית, שיחות שלום בתיווך אמריקאי ואירופי, ואז אש שמאיימת לכלות כל בדל של תקווה . ברגע שהפלסטינים זיהו חולשה, הם עטו על הסדקים ועשו הכול כדי להשיג עוד ועוד . לא הסתפקו בהצעות הנדיבות של ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, אלא טבחו באכזריות בגברים, בנשים ובילדים, ללא הבחנה, כדי לזכות בניצחון מכריע . ואז, בפסח 2002 , אחרי הטבח הנורא במלון "פארק" שבנתניה בליל הסדר, ניתן האות . ההודעה האחרונה שקיבלתי מאור, מחברַי ה...
אל הספר