החיים בתוך הסתירה, לתפיסתו, יצרו את כוח הרצון האנושי, וכוח הרצון הוא המנוף הבונה את האומה . זהו מעגל קסמים נוסח ניטשה : מתוך הקושי נולד הרצון לעוצמה, שיוצר את העל ‑ אדם שמתגבר על הקושי . ב ‑ 1920 , בהספד הנפלא שלו על טרומפלדור, העל ‑ אדם של התנועה הציונית, הוא דיבר על כוחו של הרצון : "הרצון מכריע, המקרים אינם אלא הבל . מכל מר ייצא מתוק, אם רק הרצון חי . הרצון הוא תל חי נצחי" . האמונה המוחלטת שלו בעליונות הרצון האנושי על פני הנסיבות הפחידה את יריביו . הם ראו בה הוכחה לכך שהלאומיות שלו היא בעצם לאומנות בוטה . אי ‑ אפשר היה לטעות בו יותר . ז'בוטינסקי האמין בָּרצון מפני שהוא האמין בכוחה של האנושיות . ביכולתנו להפיק מן הקונפליקטים הגדולים של חיינו עולם טוב יותר . כשאחד מידידיו תהה באוזניו מדוע אמר פעם "בראשית ברא את האומה" ובפעם אחרת "בראשית ברא את היחיד", ז'בוטינסקי השיב שאין סתירה בעיניו . שני הדברים נכונים . הזהות שלנו היא רב ‑ ממדית . היא מכילה גם את האומה וגם את היחיד . גם את הלאומיות ‑ הליברלית הוא לא ראה כמושג יציב, אלא כקונפליקט בריא, חי ונושם . עדות למקוריות של ז'בוטינסקי היא העובד...
אל הספר