02׀ סוזן קיין ממשית של התפשטות בשרירי החזה . היא אפילו גורמת לי לקבל בהשלמה את העובדה שכל האנשים שאני אוהבת, וגם אני, נמות ביום מן הימים . שלוות הנפש הזאת ביחס למוות נמשכת אולי שלוש דקות, אבל בכל פעם שזה מתרחש חל בי שינוי קטן . אם מגדירים טרנסצנדנציה, או חריגה מהגבולות הרגילים של עצמנו, כרגע שבו ה"אני" מתפוגג ומרגישים חיבור לכל הדברים, הדבר הקרוב ביותר לחוויה כזאת שאני מכירה הם רגעים מוזיקליים מתוקים-מרירים . זה קרה לי שוב ושוב . ואף פעם לא הבנתי מדוע . בינתיים חברי השתעשעו לשמע השירים הנוּגים שבקעו ממערכת הסטריאו שלי, שירים שעצבותם לא הלמה את המציאות, בעיניהם . אחד מהם שאל אותי מדוע אני מאזינה לשירים של לוויות . צחקתי, והלכנו יחד לשיעור . סוף הסיפור . אבל ההערה הזאת המשיכה להעסיק את מחשבותי במשך עשרים וחמש ה שנים הבאות . מדוע בעצם עוררו בי שירי ערגה התרוממות רוח משונה כל כך ? ומה בתרבות שלנו מאפשר לעובדה הזאת להיות נושא הולם לבדיחות ? מדוע אפילו בזמן שאני כותבת את הדברים האלה אני חשה צורך להבטיח לכם שאני גם אוהבת מוזיקת ריקודים ? ( אני באמת אוהבת מוזיקה כזאת . ) בהתחלה אלה היו רק שאלו...
אל הספר