"אני אבוא איתך ! " קרא ברוס . "הו לא," היא ענתה . "אבא שלי יהרוג אותי ! " הם התקדמו לעבר דלת הרכבת . הם התנשקו . ברוס שרבט במהרה את כתובתם של הוריו בטקסס על פיסת נייר ונתן לה אותה . דלתות הרכבת נפתחו . היא ירדה . הדלתות נסגרו . "ופשוט נשארתי לעמוד שם המום," אמר ברוס, שעכשיו הוא בשנות השישים לחייו ושביקש שלא אחשוף את שם משפחתו . כשחזר למושב שלו, שאר הנוסעים בסביבה שאלו מדוע הוא לא ירד מהרכבת עם החברה שלו . "רק עכשיו נפגשנו ! " אמר להם ברוס . הוא אפילו לא ידע את שמה . הם לא החליפו שמות, הסביר ברוס, כיוון "שהרגשנו שאנחנו בכל מקרה מכירים אחד את האחרת . " ביום המחרת, ברוס עלה על טיסה משטוקהולם לארצות הברית . 40 שנה אחר כך, כשהשתתף בסקר החרטה העולמי, הוא שיתף את סיפורו וסיכם, "מעולם לא ראיתי אותה שוב, ותמיד התחרטתי על כך שלא ירדתי איתה מהרכבת . " לחרטות יסוד ולחרטות נועזות יש מאפיינים דומים . אם חרטות יסוד נובעות מכישלון לחשוב קדימה ולעבוד קשה בהווה כדי לבסס יסודות יציבים לעתיד, הרי שחרטות נועזות נובעות מהכישלון לנצל עד תום את החיים ‑ כלומר, להשתמש בכל הזדמנות כאפשרות להעשיר את חיינו . לעתים...
אל הספר