ויקתונויהולמו תוטוהווהומפוגבמפ 225 בגישה דומה אוחז גם ריטב"א, זו לשונו : מעתה אין לנו שום ראיה לדברי רבינו תם ז"ל, אפילו הכי הדעת מכרעת שעיקר הדין כדבריו, דכיון דנשים סומכות רשות, והן נוטלות עליהן שכר בעשייתן, דין הוא שיהו מברכות, וכדאי הן לומר 'אשר קדשנו במצותיו וצונו', שהרי הם בכלל ישראל שהן מצוּוים לעשות, ואף יש להן רשות ונוטלות שכר, שפיר קרינן ביה 'וצונו' בכלל כל ישראל, הלכך מברכות ונשכרות, וכן דעת רבינו הגדול זצ"ל ותלמידו מורי רבינו הלוי נר"ו . 17 עצם קבלת ההנחה, שאלו שאינם מצוּוים כלולים בגדר ישראל המצוּוים, מורה על הבנת המצוות כמופנות בראש ובראשונה לקיבוץ אנושי הנחשב כמציאות אחדותית . הגדרה זו של נמעני המצוות עולה בקנה אחד עם ראיית המצוות כהנחיות, שמעצם טיבן אינן לנשים לברך, אף שברכה זו כוללת ברכה לאל שציווה אותן . ראו גם : המאירי, בית הבחירה, חגיגה טז ע"ב, ד"ה סמיכה בנשים, וראו הערות המהדיר שם, הערה 36 , מקורות נוספים בעניין הגדרת מצוות אלה כ'מצוות רשות' ויחסה של הגדרה זו להיתר לברך . מדברי כמה אחרונים נראה, שנשים המקיימות מצוות שנפטרו מהן חייבות לברך ולא רק רשאיות לעשות כן, ...
אל הספר