רחיבהוח פויתתווגגהו א נס 179 אינו נענש עליהם . לכאורה מתוך תפיסה זו לא היה האנוס זקוק לכפרה ולא היה עליו להתוודות על מעשיו, שכן תנאי החירות, המהותי בפרדיגמה זו, נעדר . על כן מטבעות תפילה שבהן וידוי על האונס וכן חיובו של האנוס בכפרה מתפרשים בהקשרה של הגישה הציוויית באופן מצמצם, כמתייחסים למי שנקלע לנסיבות של אונס אך צירף את רצונו למעשה, או כמניחים שבהיותו בן חורין נתרשל האדם, ומתוך כך התגלגל לנסיבות שבהן נאנס לעבור על ההלכה . במסגרת ההנחייתית, לעומת זאת, נחשבים גם מעשים שנעשו באונס כעברה, ועדיין מתקיימת זיקה מסוימת בין האדם לבין מעשים שלא בחר בהם מתוך חירות . על כן האנוס חייב בווידוי ובכפרה, ואם הוא פטור מעונש, הרי הדבר נובע מחסד אלוהי . נראה כי יסודותיה הקדומים של ההלכה מושתתים על הפרדיגמה התקנית ועל הגישה ההנחייתית, המניחה הנחות ראליסטיות על הקביעות ההלכתיות, ושעל פיה נתחייבו השוגגים בקרבנות גם כאשר אלה תינוקות שנשבו או גרים שנתגיירו בין הגויים ולא ידעו מעולם את ההלכה . כנגד גישה זו מופיעה כבר בעולמם של תנאים העמדה הציוויית, שלאורה השגגה מחייבת כפרה רק מפני רשלנות, כגון שכחה או הזנח...
אל הספר