תורה ותורה שבעל פה | 137 רש"י, בפרשת כי תשא ( שמות ל"א, ג ) מגדיר את המושגים הללו כך : "חכמה" היא מה שאדם שומע מאחרים ולמד ; "תבונה" — מבין דבר מלבו, מתוך דברים שלמד ; "דעת" — רוח הקודש . 'חכמה' היא תחום העיסוק העיקרי בשיעורי גמרא המוכרים לנו היום ; פיתוח מיומנויות קריאת הטקסט ותרגומו . לבדוק ולהעריך את החלק הזה קל יחסית : הר"מ מקיים מבחן ושואל : "מה אמר אביי ? " "מה אמר רבא ? " . התלמיד זוכר את מה שלמד בשיעור ומדקלם את החומר . גם מיומנות קל לבדוק : נותנים לתלמיד קטע גמרא שטרם נלמד ומבקשים ממנו לענות : "מה אמר אביי ? " "מה אמר רבא ? " . 'בינה' היא היכולת להשוות, להקשות, לבנות כללים ולהסיק מסקנות . לצערנו, חלק זה מפותח פחות במערכות שלנו . כפי שראינו, מהות הגמרא היא הדו-שיח של הלומד עם חכמי הדורות והכניסה האישית שלו לעומק הסוגיה . את הפן הזה קשה יותר למורה לבחון ולהעריך . אם יבקש במבחן תירוץ לקושיית התוספות, עליו להביא בחשבון שבכיתה טובה יקבל מתלמידיו כמה וכמה תירוצים שונים . . . 'דעת' היא רוח הקודש . הפסוק הזה מדבר על בצלאל בן אורי, בונה המשכן, ולגביו, ההבנה שהייתה לו רוח הקודש פשוטה למ...
אל הספר