78 | לנטוע שמים — שיחה רביעית את דברי הרמב"ם הדורשים כוונה בתפילה כתנאי להיותה 'תפילה', הסביר ר' חיים באופן שלכאורה נראה רחוק מאוד מאיתנו : אם אין לבו פנוי ואינו רואה את עצמו שעומד לפני ד' ומתפלל אין זה מעשה תפלה . . . יוצא מזה ממילא, דאם הוא מתעסק או חסר לו דין כוונה של כל המצות אם כן הרי בטל עיקר המצוה, וממילא דהרי הוא כלא התפלל, ואם אינו יכול לכוון אל יתפלל כיון דאין זה תפלה כלל ( חידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם, תפילה, ד, א ) . על דבריו הגיב החזון איש וטען כי — 1 דלעולם יש כל אדם העומד להתפלל לא שייך בו 'מתעסק' בו ידיעה כהה שהוא תפלה לפניו יתברך, אלא שאין לבו ער כל כך . ובידיעה קלושה סגי ( = מספיק ) בדיעבד, אלא שאינה רצויה ומקובלת כל כך . לימוד המחלוקת הזאת, כאמור, בלי להטיף ובלי להעביר ביקורת, יכול להיות פתח לתהליכים שיקרו אצל הלומדים, ולשינוי שיתחולל ביחסם לתפילה . הם יראו את דברי ר' חיים ויבינו שיש בהם הצבה של רף גבוה מאוד, אחר כך יראו את דברי החזון איש, ילמדו שגם במצבם הם עדיין נחשבים למתפללים, ובעזרת ה' יעמלו לקרב את המצוי אל הרצוי . לעצמי אני אומר שיהי רצון שהלכה כחזון איש . ...
אל הספר