170 מי את בכלל לה עוד . אבל לא עכשיו . נדמה לי ששתינו כבר יודעות שאיכשהו, יהיה לזה זמן . זה הערב השני שלי בדבלין . אני יושבת על הבר עם כוס גינס ומקשקשת לעצמי במחברת כשחבורה רעשנית מתיישבת לידי . תוך דקות אני חלק מהברדק השמח שלהם . נדמה לי שאנחנו קצת מאותו הסוג . הם חבר'ה חמודים, כולם סביב גיל שלושים, רובם חברים מילדות שגדלו פה באזור . כמעט כולם כבר לא חיים כאן אלא נסעו למצוא את עצמם בכל מיני פינות של העולם, רחוקות יותר או פחות מן הבית . “אז איך זה שכולכם פה עכשיו ? “ אני שואלת . “כּריסטמס“, הם עונים בקול אחד, “ההורים יהרגו אותנו אם לא נחזור הביתה לחג“ . ואז בלי שנשאלו הם פוצחים ברצף סיפורים נוסטלגיים על המזיקים שמגיעים עם עצי האשוח ומתנות טיפשיות שתמיד נפתחות ברגע לא מתאים . וגרביים, מלא סיפורי גרביים . אני מקשיבה להם וצוחקת, כי זה באמת מצחיק, ומדי פעם דואגת לנער מעצמי את הזיכרון של ראש השנה האחרון שלי, שהיה הכי רחוק מהבית שאפשר . הערב נמתח אל תוך הלילה . עוד גינס ועוד אחת . משום מקום מגיחה פתאום חֵמת חלילים להופעה מאולתרת, והצחוק הולך וגובר . וככל שהלילה מתקדם, עם האלכוהול שבדם והצליל...
אל הספר