מאז, הקשר בינינו הלך והתפתח, אבל חיה חשה שרובצת מעלינו עננה ‑ אחי עמי ז"ל . "אחרי ארבעה חודשים לא יכולתי לשאת את השתיקות ונפרדנו", היא אומרת . "לא הבנתי אז את מה שהבנתי לימים . חזרנו להיות זוג כעבור זמן ‑ מה, כשנעמדנו אחד מול השני על השביל בבסיס . בלי מילים, הבנו שנועדנו זה לזה" . התחתנו בחצר של בית הורי . כולם שמחו, מלבד סבא של חיה, שהציע לה עסקה : 15 אלף לירות בתמורה לאירוע באולם, עם תזמורת . "מצטערים", אמרנו לו, "אבל לא מרגיש לנו נכון" . בסופו של דבר, זו היתה בדיוק החתונה שרצינו . החתונה שחלמנו עליה . בסופה יצאנו לירח דבש בביתי, שהורי פינו בשבילנו . "כמעט ארבע שנים לאחר מכן, כשהייתי בהיריון ראשון, דדי היה לקראת סיום הלימודים בטכניון ועדיין לא דיבר על אחיו", ממשיכה חיה . "גם בימי הזיכרון, כשעמדנו ליד הקבר, הוא שתק ולא אמר מילה . כולם עמדו מסביב, ואיש לא הוציא הגה . "כשנולד בננו הבכור, ביקשתי מדדי שנקרא לו על שם אחיו ‑ עמי . גם הוריו הצטרפו לבקשה, אבל לדדי היה קשה להסכים . אדם שנולדו לו ילדים, יש לו בעולם מורשת ויהי מה . לעמי, אמרתי, לא היו ילדים ולא נותרה מורשת . אנחנו צריכים להשאיר ...
אל הספר