כלשהי בהתנגשויות ערביות ‑ יהודיות . בכוונתי לשמור על הכבישים ועל השטחים הדרושים לי כדי לאפשר לבריטים לעזוב את ארץ ישראל במשך שלושה שבועות דרך נמל חיפה . "מי מאחֵינוּ עזב ומתי ? ", פנה פַריד לעסקן שאותו זיהה כעובד העירייה . "עד פברואר עזבו כבר עשרים אלף ‑ פועלים מהחוֹרָן שעבדו במפעלי התעשייה של מפרץ חיפה ; תושבי חיפה שהיו במקורם מכפרי הגליל וחזרו אליהם ; וקבויה של ערבים ‑ נוירים אמידים שעזבה ללבנון ולפנים הארץ", ענה האיש . "ואחר ‑ כך ? " שאל פַריד בקול נוזף . "אחר ‑ כך עזבו עוד כעשרת אלפים, חלקם נשים וילדים שפינינו באופן מאורגן" . "אז כמה נשארו ? " "בערך ארבעים אלף" . "טוב, אז מה קורה בשטח עכשיו ? " ‑ את השאלה הזאת הפנה פַריד לבחור אחר, יעיר שנשא על המותן אקדח מיושן . "היום נכבש בית הנאג'אדה ברחוב סלאח א ‑ דין, ליד גשר רושמייה . . . ", התחיל הבחור לענות . " . . . אני מכיר את העיר ! ", נהם פַריד בגסות, "מה עשיתם אַתם ? " "הרגנו בהם ופיענו רבים, אבל לא הילחנו לכבוש מחדש . ליהודים יש גישה חופשית לקריות ולגליל" . באותו רגע נכנס לחדר סגן מושל המחוז הבריטי וביקש מהנוכחים את רשות הדיבור : "היה...
אל הספר