נְשוּכָה | 235 לעברי בצעדי ריקוד . "אפשר לקחת בהשאלה את השעון שלךָלשתי ההופעות ? " אני מבקשת . עאדל מסיר מפֶּרק ידו את שעונו השחור העגול, מגיש לי, תוך שהוא מזמרר לתוך אוזני : "אני יודע שהכול יהיה סבבההה . . . " כשעאדל מתרחק מעט, מיכל מלחששת : "עאדל מתודלק, אוהו ! " "באמת ? את חושבת ? בגלל ההופעה ? חבל . . . " "מה את רוצה ? נרקומן נשאר נרקומן . " אני מתחילה אִתם חימום בחדר, לשחרר קצת את הלחץ . מיכל נכנסת ומתלבטת בקול, אם כדאי לקיים את המופעים בחצר או בפנים, בספרייה . "בחוץ, בחוץ, יהיה יותר מקום," אומרים כמה מהשחקנים . אנחנו מפסיקים את החימום, והאסירים מוציאים כיסאות מהספרייה החוצה ופורשים בדים שחורים מעל גגון העץ, שיסמן את "הבמה" שלנו . ח'ליל אומר לי שוב שלא יופיע, אבל יספר סיפור אם יהיה צורך . מג'די מבועת . אני מעמידה אותם במעגל כדי שיעשו מסאז' זה לזה . אחר כך אנחנו מחזיקים ידיים, וכל אחד אומר משאלה או ברכה . ובכל זאת, רגע לפני שעולים לבמה, החרדה בשיאה . אני רואה את סטאס מכנס אותם סביבו במעגל ומעודד אותם, כמו אבא שמחזק את ילדיו . ברגעים האלה הם ילדים קטנים, וכל תוקפם וגבורתם לא עומדים ...
אל הספר