210 | שולמית קיציס מי שהספיקו להגיע הם אמיר, עאדל, ראיד ומג'די . ראיד אומר לי על האסירים שאינם : "הם לא בסדר שלא יצאו קודם . " אנחנו יושבים במעגל . אני מוציאה את הכיסאות המיותרים ואומרת, שכאשר לא כולם מגיעים, חסרונם מורגש, אך זו גם הזדמנות . אני מתחילה בהרפיה של הגוף . "בכל נשיפה הגוף שוקע בכיסא . שימו לב להפסקה שבין הנשיפה לשאיפה הבאה . " גם אני נושמת ועוצמת עיניים . להפתעתי אני רואה שני כלבים גדולים מולי . הפרווה שלהם שחורה ונוצצת . על צווארם מבהיקה שרשרת כסופה . הם נועצים בי מבט ולשונם משורבבת . זנבם זקור . אני ממהרת לפקוח עיניים . הרוח הולמת בקירות ונתזים של גשם מצליפים על החלון . אני מבקשת מהם לפקוח עיניים, ומג'די אומר : "שנה וחצי אני בכלא הזה, ופעם ראשונה ככה שומעים את הגשם . יש שקט כזה," ואכן לא שכיח שאף אחד לא נכנס ולא מציץ . אני אומרת : "גם העולם מחוץ לכלא מלא רעשים . אנחנו צריכים ללמד את עצמנו איך ליצור שקט פנימי . לא לתת לדברים לגעת בנו ולהלחיץ אותנו . " אני אומרת עוד : "כשאנחנו בהרפיה - זה כמו שינה . " "נכון . כאילו ישנתי . אני מרגיש יותר ער," אומר אמיר ומתמתח . עאדל אומר :...
אל הספר