נְשוּכָה | 191 הנשיכה, הפציעה, הניתוחים, הדיכאון ואובדן המיניות . "כאילו נהייתי עיוורת צבעים," אני אומרת, "אני מסתובבת בעולם כמו קולב . אפס מיניות . לא מרגישה כלום . " אני מספרת בהיסוס, כיצד העבודה עם האסירים, ובמיוחד המפגש עם עאדל, מחיים בי, מעט ולאט, את החלק הזה . השחקנים עולים לבמה, מציגים את ההתפרקות של הגוף, את הבגידה שלו, וכיצד בהדרגה הוא קם לתחייה . אחת השחקניות היא ציפור ששבה לזַמֵר : "נכון שכיף לקום אתי בבוקר ? " אני צופה ובוכה . גם את זה למדתי ממנו - מעאדל - לספר ולבכות . שוב, בכלים שלובים, נראה שֶמַה שהוא חולל בתוכי - אמפתיה, חמלה, אהבה, משיכה - גרמתי גם אני לקהל . בסוף המופע מבחין בי סטאס הולכת בחניון בדרך למכונית . הוא עוצר את מכוניתו, יוצא ונותן לי חיבוק ארוך : "חיפשתי אותך . אם תרצי פעם שאני אבוא לנגן בכלא תגידי לי, אני אשמח . ורציתי להגיד לך, שאת לא יודעת כמה אנשים מסתובבים בעולם כמו קולב, וכמה טוב לך . " אני מחייכת . "תודה סטאס . ויהיה נהדר שתבוא ללוות אותנו בהופעות בכלא . אני אשמח להזמין אותך . " בעיני רוחי אני רואה אותם משחקים ורוקדים לצלילי המוזיקה, ומתלהבת . אני נו...
אל הספר