נְשוּכָה | 179 אני מתבוננת בשֶתל העור הנוקשה, הצָמיג . אני לא רוצה שהגוף שלי יישא, כמו צרעת ממארת, את השארית של הכלב . אני לא רוצה שהרוע ייחקק כך בזרועי, עד מותי . אף על פי שאני אחרי לילה בלי שינה, אני מרגישה נינוחה . אחד – אחד הם מתקבצים לחצר החינוך . אני מונה אותם . רק אמיר חסר . אנחנו נכנסים לספרייה, ואני מבקשת מאלכס להוריד את השולחן, שמונח על גבי שולחן אחר . אלכס ממהר לתפוס ברגל השולחן . הוא מוריד אותו ומציב אותו במרכז החדר . "היא לא רוצה אותו ככה," מתערב עאדל . "איך אתה יודע מה היא רוצה ? " מתייצב נגדו אלכס . "אני מכיר אותה הרבה זמן, אני יודע מה היא רוצה עוד לפני שהיא יודעת מה היא רוצה . " "גם אני מכיר אותה הרבה זמן . " אני מפרידה : "אני מכירה את שניכם . " אני מנחה אותם לספר סיפור על עצמם, שהם גאים בו . אני מדגימה ומספרת על עצמי : "ילדתי בגיל צעיר את הבת הבכורה שלי . עזבתי את הלימודים כדי להיות אִתה . בעלי היה יוצא ללימודים עד מאוחר, ואני הרגשתי בודדה . הייתי הולכת עם התינוקת לגינה אחת בבוקר ולגינה אחרת אחר הצהריים, והיום נגמר . אחרי כמה זמן החלטתי להירשם לקורסים באוניברסיטה הפתוח...
אל הספר