נְשוּכָה | 175 הגדולה נשארת על החוף, ואני מבינה שהיא באותו המצב כמוני . שתינו יושבות על החוף ולשתינו "לא בא" להיכנס . אבא לא מבין . "אם רות לא נכנסת, קחי את הבגד ים שלה," לוחץ עליי אבא . אני לא רוצה . אני מודאגת ששכבות הצמר גפן יזוזו בתחתונים, ובודקת שוב ושוב את החצאית מאחורה . בלילה אנחנו הולכים לישון באכסניית הנוער בעיר . אבא עושה כיבוי אורות ב – 00 : 21 . בסביבות 00 : 23 אנחנו מתעוררים לקול מצהלותיהם של נערים שבאו לבלות באילת . הם מפטפטים . צוחקים ושרים . צועקים זה לזה . גועים . שואגים . אני שומעת את אבא, ששנתו קלה, מתהפך מצד לצד . מתעצבן . כולנו כבר לא ישנים . אנחנו חשים אותו . אנחנו שומעים את המיתרים הנמתחים ופוקעים . אנחנו כולאים את נשימתנו, דרוכים לקראת הבאות . באבחה אחת הוא מסיט את השמיכה, קופץ ממיטתו, פותח את דלת החדר ויוצא אל המסדרון המואר והתוסס . הוא צועק : "שקט ! שתים – עשרה בלילה ! שיהיה כאן שקט ! " הנערים צוחקים עליו בפה מלא, בקול רם, בגסות, בלי בושה . הם מחקים אותו ברשעות . אבא נכנס חזרה לחדר החשוך . לראשונה בחיי הוא נראה לי נמוך ודל . בשלוש לפנות בוקר הנערים קורסים בחד...
אל הספר