170 | שולמית קיציס לכלא . המשכנו לים . אסף נכנס עם הילדים, ואני טמנתי את כפות רגליי בחול, וכדרכי הגיתי באסירים . מה קורה עם מג’די, אם הוא חי בכלל ואיך הוא נראה, איך עאדל שורד, האם ח’ליל מצליח לא להתפרץ בחום הזה ? אין לי דרך להיות אתם בקשר, אבל אני רוצה לקוות שהמחשבה שולחת זרועות, מגששת בעולם, והם חשים בה . בלכתה הותירה אחריה שירה ארון עמוס בגדים, שלא תזדקק להם כל כך בשנים הקרובות . לפני המפגש היום אני מסתובבת בייאוש ותוגה בבית השקט והריק . אני נכנסת לחדר של שירה ונוברת בארון שלה . אחרי חיטוט ממושך בבגדיה אני שולה חולצה צהובה בעלת צווארון עגול, ממשמשת אותה ושואפת את ריח בתי הבכורה . “זאת הזדמנות בשבילי להיות אתך,” מתהדהד קולה של שירה . לבי נוקפני שלא הודיתי לה מספיק על העזרה שהגישה לי כשהייתי מאושפזת . את הקרובים לנו ביותר אנחנו לא רואים עד שהם הולכים, אני חושבת במרירות . אני לובשת את החולצה, מוודאת שהיא מכסה כראוי את הבטן . אני בוהה בבבואתי הנשקפת במראה . תמהה ורוגזת אני מבחינה בטוני הכלבלב, שהתגנב אל החדר ונעמד מאחוריי בהבעה נלהבת ומרַצה, רקע אווילי לתמונת פניי . חזרנו למפגשים בשעות א...
אל הספר