160 | שולמית קיציס מחייכים . אני בוחרת באחמד שריף, ב"סַהרַאן מַעַאכּא ( ל ) לֵילֶה" הקצבי . רבים מהם מכירים אותו . אני מפעילה את המוזיקה, מבקשת מאייל להתחיל בתנועה . הוא מתחיל בצעדים כבדים במקום, רגל אחרי רגל, כל אחת מוטחת ברצפה במלוא כובד משקלה . אדם מינימליסט היום : כשתורו מגיע, הוא מזיז את אצבעות ידיו ימינה ושמאלה . רק ראיד בתורו מטלטל את גופו, עושה סיבובים, לא מתחשב בקצב השיר . השיר מסתיים . אני מבקשת מהם להגיד דימוי : כמו מה אתם מרגישים ? בהתחלה הם שותקים, מתבוננים בי בעיני עגל סתומות . אני נזכרת בסרטון מהפייסבוק ולרגע מבזיקים בי הזעם והגועל . אני חוזרת פעם שנייה ושלישית על ההנחיה . כמו פגרים מתים הם יושבים מולי היום . מג'די נחתך . וליד חולה . אמיר לא נמצא . אדם מדוכדך . הימים חמים . רוח רעה בקבוצה, וגם בי . לבסוף ח'ליל אומר : "אני צמא לקפה, כמו בקבוק שמעכו אותו . " אדם אומר : "אני מרגיש כמו מגבת שסחטו אותה . " אייל : "אני כמו ציפור שסגרו אותה בחדר . " ראיד, השרוי בעולם משלו, אומר : "אני מבסוט כמו פרח שנפתח . " עאדל : "אני יונה . שיבוא שלום . " עאדל מניע שפתיים חיוורות . מדבר בחוס...
אל הספר