נְשוּכָה | 155 המשגיחים סוגרים מעגל . מיכל צופה מכורסת המתכת . אני משמיעה מוזיקה שקטה של רֶנֶה אוברי, ולראשונה היום משתרר שקט בחדר . ח'ליל במרכז המעגל מכה על החזה בעיניים עצומות . ראיד נע ימינה ושמאלה בקצב אטי . יוסף אוסף את זרועותיו אל חזהו . כשאנחנו לקראת סיום ואני מנמיכה את המוזיקה, וליד פוקח עין ומבקש עוד קצת זמן, עוד דקה . אדם מבקש לספר : "עוד מעט אני עובר למחלקת אלימות, מחלקה לטיפול באלימות . אני שמח מצד אחד, כי אני מתקדם . אבל גם עצוב - להיפרד מהקבוצה כאן, מחברים . כשרקדנו קודם ראיתי את המשפחה שלי מרחוק, מושיטה אליי ידיים . אני רוצה להתקרב, אבל לא יכול . המחלקה תקרב אותי למשפחה שלי . " "את מי ראיתָ ? " "האמת, את אמא שלי במיוחד . היא אישה טובה . הייתה מכניסה את הידיים שלה לאש, רק שהבן שלה לא ייפגע . " עאדל וח'ליל קמים להציג . מסתודדים . ח'ליל נעמד . הוא מתחיל לנוע מצד לצד . זרועותיו נשלחות אחת – אחת לצדדים בקצב שהולך ומתגבר . הוא נושף ורושף . עאדל נעמד לצדו בחששנות, מנתר הצידה בכל פעם שהוא מתקרב מדי . אבל אז הוא נושך את שפתיו ואומר : "בשביל אדם שלי ! " הוא מקרב את ידיו לח'ליל וזו...
אל הספר