136 | שולמית קיציס יודעת שאני לא קצוב . * זה פעם שלישית שאני מתחיל במחלקה . מאוד קשה שם . עובדים בבוקר, ואחר כך כל היום עד הערב חופרים . קבוצות, קבוצות, קבוצות . בפעמיים הקודמות לא הצלחתי והעיפו אותי . אני מבולבל . אני מנסה לומר לעצמי שאחי היה רוצה שאני יהיה במחלקה, ושהוא היה שמח בבחירה שלי לבחור בחיים . " אני נכנסת למשרד של הקצינות . מיכל איננה . עינת, קצינת החינוך, יושבת במשרד . אף על פי שהיא עם הפנים לכיווני, היא ממשיכה לעיין עמוקות בניירת שעל שולחנה . אני אומרת לה שלום והיא מרימה את ראשה . פניה מחוקות . היא ללא שפתון ונראית חיוורת מאוד . “תקשיבי,” היא פונה אליי, “אני לא יודעת מה לעשות . . . אני מרגישה ממש שחוקה . אני לא יודעת אם זה בגלל שאני פה כבר שש – עשרה שנה, או שגם אם הייתי עובדת במשהו אחר בחוץ הייתי מרגישה ככה . מה את אומרת ? ” אני אומרת לאט, נזהרת : “נראה לי ש . . . גם וגם . . . ” “כן, עוד פעם קבוצות,” היא אומרת, “עוד פעם להיות עם המדריכות, הכול חוזר על עצמו . ” “אולי כדאי לך שיהיה לך עוד אופק חוץ מהכלא - לימודים, תחביב, התנדבות . . . ” אני מספרת לה על קבוצות התיאטרון שאני מ...
אל הספר