נְשוּכָה | 127 הזאת,” אני אומרת למיכל . ביישוב אצלנו התקינו, לצד מאווררי התקרה הענקיים, צינוריות כאלה, שיתיזו מים על הפרות הדחוסות ברפת ויצננו אותן בימים החמים . אמיר, יוסף ואלכס יושבים על הספסל בצל . אמיר מעשן . “אמיר, חסרתָ לנו בפעם הקודמת . כולם היו, חוץ ממך . למה לא באתָ ? ” “בדיוק סיימתי קנטינה,” אמיר מעקם את פיו ומפריח עשן . “נו, אז למה לא באתָ ? חבל . . . ” “לבוא בלי להתקלח ? ” אמיר מצקצק, ופולט עוד עננת ניקוטין, “אני לא בא ככה ! ” יוסף לבוש חולצת טריקו קצרה בצבע סגול, המתוחה על גופו המוצק . מעליה מונחת ברישול חולצת האסיר הכתומה, שרווליה מקופלים עד המרפק . החולצה הכתומה של אלכס, לעומת זאת, רכוסה עד צווארו העבה והמיוזע, והשרוולים מכסים את זרועותיו עד לפרק כף היד . בקצות השרוולים מבצבצים פצעים, שמכסים את כל שטח כפות הידיים שלו . פרקי אצבעותיו אדומים וגרויים . אלכס מבחין במבטי הנעוץ בכפות ידיו . “אני באתי, אבל אני לא ייכנס היום למפגש,” הוא אומר תוך שהוא פוקק את אצבעותיו . “יש לי בגבגים מתחת לעור . ” יוסף מסביר לי : “יש לו כינים מתחת לעור . ” “מה ? ” מיכל קוראת לי להיכנס למשרד : “בו...
אל הספר