122 | שולמית קיציס כל כך הרבה כאב אגור שם . הגוף מזרים כעת את הכאב, מנקז אותו בנאד הדמעות . אלון משחרר לי את הזרוע הסבוכה ואני יושבת ובוכה . כשהוא מסיים, אני אומרת בפליאה : "הי, היד שלי התארכה ! יד אחת ארוכה יותר ! " "זה המוח שלך," אלון מחייך . "הוא מבחינתו קיצר לך את היד . " היום הגיעו כמעט כולם, חוץ מאמיר, שיש לו קנטינה . * מיכל לא נמצאת היום . הבנים שלה חולים . אני אִתם לבד . הסוהר מציץ לכיתה מפעם לפעם, מוודא שכולנו ממושמעים . בעקבות הסיפור של עאדל על הבית שממנו בא, אני מחליטה שנעסוק היום בסוגיה של היציאה מהבית . אנחנו מתחילים בחימום תנועתי . כל אחד בתורו מציע תנועה : דחיפה, משיכה, תנועה אטית, ואנחנו חוזרים אחריו . אנחנו עוברים להליכה בחלל החדר, ואני מנחה אותם לחזור הביתה . "ממש תהיו שם . תראו את הבית . את הכניסה, את החדרים, את החפצים . תגעו ביד במה שאתם רואים . תעשו פעולות - תיכנסו לחדר, תשבו על כיסא . " כולם הולכים בחדר, פוסעים בשקט בחלל בלתי נראה, שהוא ביתם . אחרי כמה דקות אני עוצרת אותם, שואלת איך היה להם . אדם אומר : "היה קשה . הרבה זמן לא הייתי שם . " מג'די : "אני כל הזמן התבל...
אל הספר