118 | שולמית קיציס "אבל ח'ליל, עכשיו אנחנו משחקים . זה משחק . הצגה ! " אני קוראת . אני יודעת בוודאות : הכעס האמיתי של ח'ליל מפחיד ואלים עד מאוד . אני מזמינה את המשתתפים לספר סיפורים . וליד נאות, ובוחר לספר על אוכל : "אני עכשיו בדיאטת השמנה בגלל שאני רוצה להתחיל חדר כושר . אני עושה שינוי . אני אוכל שבע ארוחות ביום, עם חלבונים . היום היה דווקא פיתות, יכולנו להכין עם זה משהו טוב, אבל החבר בחדר רצה להכין חביתות . התאכזבתי, ויתרתי על החביתות, ובאתי למפגש שלנו . " "איזה אוכל אתה אוהב ? " אני שואלת . החברים כולם נלהבים לענות במקומו . הם קוראים : "ממולאים, מקלובה, תרנגולת ממולאת באורז, אוכל של אמא . " כשהם מציגים לווליד את סיפורו, הם מתפרקים, צווחים וצוחקים . אני חוזרת וקוראת : "אתם בתפקיד עכשיו ! יש לכם אחריות ! אתם מראים לווליד את הסיפור שלו ! " אבל אין עם מי לדבר . הם כבר עמוק בחפלה דמיונית, אוכלים מנסף ומלוח'יה, שופכים ג'מיד על הכבש, זוללים קובה וסמבוסק, סלט טאבולה ומַחְשי, מקנחים בקפה ערבי עם קדאיף וכנאפה, וזורקים פיצוחים אחד על השני . עאדל מחזיק את הבטן ומזיל דמעות . מעולם לא ראיתי אותו ...
אל הספר