נְשוּכָה | 101 רואה את אמיר, עאדל ויוסף . אסף זע באי – נוחות, “הם מסתכלים עלינו . ” אני מציצה בחטף, רואה אותם מחליפים ביניהם מבטים ומילים . מיכל עולה לבמה . הבריסטול השחור שבידה רועד מעט . מפקד הכלא וסגנו נכנסים בהצדעה, וכולנו עומדים דום . דומייה . הצפירה מחריקה באוזנינו, מתחילה בקול ענות חלושה ומתגברת, מיתמרת מעל התאים הסגורים על אסיריהם, מעל נופר ונימר בדלפק, מעל הכלבים בשרשראות, מעל מגדלי השמירה והזקיפים, החומות והתיל, מעל לפסי הרכבת והמכוניות, מתאבכת אל שמי העמק השחורים . כשהיא גוועת, כולנו מתיישבים, וְוַליד מקריא : “תְּחִלָּה בּוֹכִים, אַחַר כָּך הַבֶּכִי מְתַאֲבֵן" . ככה, מְתַאֲבֵן . יוּסף מקריא את שמות הנופלים, מבטא במאומץ שמות כמו גרשטיין, לייבוביץ ושפורקר ומסתדר מצוין עם אבו ריש, ביסאן וטאפש . אייל פורט עלי גיטר, מלווה את קריאת השמות בצלילים נוגים . תמונות משלל מלחמות ישראל מרצדות על המסך . פיצוצים בשחור לבן, טח – טח – טח, בום – בום – בום לבטן, מטחים, הפגזות, חייל מאובק תופס מחסה מאחורי סלע, קוצים עולים בלהבות, שיחים נרמסים, בתים נהרסים, חיילים רצים בשורה בזיקור קתות רובה מכוד...
אל הספר