נְשוּכָה | 85 אותו, יגיד משפט שמבטא את ההרגשה שלו בתנוחת הגוף הזו . " מספרם של המשתתפים לא זוגי, וראיד נותר ללא שותף לעבודה . אני נעמדת לצדו, מנסה לביים אותו בלי לגעת בו . אני מותחת את זרוע שמאל החבושה שלי, שעדיין מסרבת להתיישר, ושולחת את רגל ימין לאחור . קשה לי לעמוד ככה לאורך זמן . אחרי שבועות של שכיבה פסיבית בבית החולים, הגוף שבדרך כלל נכון לציית לי, נוקשה וסרבן . אחרי שלוש שניות בתנוחה הזאת הירך שלי רועדת ממאמץ והזרוע רוטטת כמו רצועת גומי המתוחה עד להתפקע . "ראיד, אתה יכול כבר לעשות כמוני ? " ראיד לצדי מותח את יד ימין שלו דווקא, רגל ימין פונה שמאלה . כל הגוף שלו פלונטר אחד גדול . אני מנסה לתקן אותו, מבינה שהדבר לא יצלח, וגופי קורס לשלולית רפוסה . "מה המשפט שעולה לך ? " "מה ? איזה משפט ? " ראיד נועץ בי עיניים עגולות ומגחך . אני מביטה אל האחרים . אדם העמיד את עאדל על כיסא . עאדל מגרד בגבחתו את התקרה, עושה תנועות כאילו הוא מפרק את הפאנלים מהתקרה . "איפה החבאתָאת הדולרים ? " הוא אומר . אמיר פיסל את וליד כאילו הוא מרים משקולות . "כבד לי, אחי," אומר וליד . יוסף מפסל את ח'ליל . ח'ליל מקשי...
אל הספר