נְשוּכָה | 81 שכל אחד בתורו יוביל תנועה, הם מצייתים . ובכל זאת, כשמגיע תורי להוביל, יוצאות ממני תנועות של פחד : ראשי נע לצדדים, אני מלכסנת מבט ימינה ושמאלה ונושכת את שפתיי . אני מרגישה פחד, וזה מה שהגוף משדר . אני מספיקה לציין שבפעם הקודמת עבדנו על טקסים, כשיוסי, הסוהר האתיופי המבוגר, נכנס ועוצר אותנו : "מצטער . כל האסירים צריכים לחזור לתאים . " אני מרגישה הקלה עצומה . תודה לאל, שוחררתי . לראשונה אני מבינה היום, שנוכחותה של מיכל, גם אם היא קולנית ווולגרית לעתים, מגינה עליי באיזשהו אופן, ושעלולה להיות אֵימה בשָהות אִתם לבד בחדר, אני ושמונה גברים עבריינים . כשמיכל ואני יוצאות מחצר החינוך, מתברר היקף התקלה : כל מערכות התקשורת בכלא קרסו − המצלמות, מכשירי הקשר והטלפונים . הסוהרים אינם יכולים להיות בקשר . אם למשל הייתה פורצת קטטה, לא הייתה אפשרות להזעיק עזרה ולעדכן זה את זה . אני יוצאת מהכלא בלב כבד . הרי אלה הפנים המוכָּּרות, האנשים שאני פוגשת מדי שבוע וכבר ביססתי אִתם אמון . אני יודעת שעשיתי נכון כשהגעתי לכאן . למה שעאדל הגדול והטוב, המתמסר, יפגע בי ? שווליד השקט והשקול יעשה לי משהו ? ואול...
אל הספר