נְשוּכָה | 67 לפי ראות עיניה . אני לא מרוצה, אבל לא אומרת כלום . הם נכנסים לספרייה, ואני מלכסנת מבט אל יוּסף . הוא בתחילת שנות השלושים שלו . כהה . ראשו מגולח והוא מגדל זקן קטן ללא שפם . שיניו ישרות וציפורניו גזוזות בקפידה . על מצחו בולטת ה"זַבּיבּה", גבשושית כהה שנוצרה כתוצאה מחבטת הראש בקרקע בתפילה . המבט שלו חמוּר . הוא שותק ולא מחייך . אני שומעת שהחברים לא קוראים לו יוּסף, אלא "אבו ג'לאל" . אייל מציג את עצמו בשקט ובדרך ארץ . בזמן שהוא מדבר אני מתבוננת בשרשרת מגן דוד הכסופה שהוא עונד לצווארו, ואומרת : "ואתה מנגן . " אייל מביט בי מופתע : "איך את יודעת ? " אני מספרת לו, שביום הראשון בכלא ראיתי אותו עם גיטרה . הוא אומר לי : "לא זוכר . . . תאמיני לי, אני כבר לא יודע מה קורה אתי . אני מרגיש כמו חיה בכלוב, שמוציאים אותה החוצה לזמנים קצרים . כשמוציאים אותי, אני חייב ללכת, ללכת, אחרת אני משתגע . כשאני מרַנדֵל בחצר, אני עוצם עיניים ומדבר לכל מיני דמויות שיש לי בראש . " "אז ברוכים הבאים למצטרפים החדשים," אני פותחת, "יצא טוב שהגעתם היום, כי תכננתי להיום משחק שיעזור לנו בהיכרות . הבאתי בקבוק ריק...
אל הספר