56 | שולמית קיציס עבורם, וצריך לעשות הכול לאט – לאט, שלב אחרי שלב . אני נושמת עמוק, ומזכירה לעצמי שזה לא משום שהם אסירים, אלא כי הם מתחילים וללא רקע בתיאטרון או בתנועה . כשהם מבינים לבסוף, הם משמיעים קריאות קצובות של "אוללנדה" בקולות נמוכים . הם רוקעים ברגליהם לפי הקצב . כמו מערבולת שצוברת תאוצה ומתגעשת, הולכים הקולות וגוברים, והרגליים המוטחות ברצפה מניעות את אמות הסיפים . הסכר נפרץ, וכעת קשה להפסיק אותם . "זהו ! נעצור פה ! " אני אומרת . קולותיהם בולעים את קולי . רק ח'ליל המשולהב שם לב אליי : "בִּחְיַאתֵכּ, תני סיבוב שני," רק כשמיכל נעמדת וצועקת : "חלאס, מספיק ! " הקולות גוועים בהדרגה . "לפני שנעבור הלאה, בואו ניקח נשימה עמוקה," אני מבקשת . "שאיפה - לקחת אוויר . להחזיק . לנשוף לאט – לאט . " אחרי שלוש נשימות הם נרגעים . "היום נמשיך בנושא הילדוּת," אני פותחת . "נתחיל במשחק 'מי כמוני' או 'מִן מיתלי,'" אני אומרת גם בערבית . אני מוציאה כיסא אחד מהמעגל ומסבירה : "אחד עומד באמצע המעגל, אומר משפט שאִפיין אותו בילדות, וכל מי שהמשפט נכון גם לגביו - צריך לקום . כל מי שקם צריך לתפוס מהר – מהר כיסא...
אל הספר