נְשוּכָה | 37 מגרוני, ואני שָבה להיות ילדה קטנה . אסף אובד עצות . הוא אוחז לי את היד וממלמל : "יהיה בסדר, אַת בסדר," מה שרק מרגיז אותי, כי אני כל כך לא בסדר . "אין לי אוויר ! ! ! " אני כבר לא מתאפקת וצועקת בקול . השכנים לספסל מביטים בי במבט מוזר ומרחם . אני בוכה בפה פתוח, ונזלת זולגת לי מהאף . הדיילות סוחבות אותי הצידה, שלא אדביק בהיסטריה שלי את הנוסעים האחרים . "אני רוצה הביתה ! " אני צועקת . "טוב, טוב, ניקח אותך הביתה," אומר אסף ומסתכל לצדדים . "עכשיו ! " אני דורשת, "שהמטוס יסתובב ! עכשיו ! " אסף מבויש עד עמקי נשמתו, בעיניו מהבהב ברק עוין . אני שומעת את צרימת צליל הבד שנקרע במשיכה . זאת אני שנתלשת מחברת בני האדם ההגונים ומושלכת לפח אשפה בצדי הדרך, הגדוש בשאריות אנושיות שסרחו . ואיקץ והנה הבית מואר . בוקר . אף שאסף והילדים אתי בבית, כמו בחלום אני מרגישה בדידות תהומית ועייפה עד מוות . אחר הצהריים אני מחנה בחניה של הכלא . החניון ריק למחצה . רוח קלה נושבת, ושני עצי האקליפטוס בקצה המגרש הגדול מניעים לאט את עליהם ברוח . לידם, על שביל בטון חשוף, מגלשה אדומה אחת . נדנדה אחת . ספסל אחד . מכונ...
אל הספר