8 | שולמית קיציס פרוסה בכל נגיסה . זה לא בריא לאכול ככה, אבל אני לא מעירה לו . שנינו מזדרזים . לשנינו פגישות עבודה בזום . מהפגישה מול המסך, שארכה שלוש שעות, אני זוכרת רק את פיזור הדעת ואת קוצר הרוח, את השיעמום ואת חוסר המיקוד, את הציפייה שתסתיים כבר ואוכל לעבור לדבר הבא : לתת את המחשב החדש שקניתי לשכן שלנו, טכנאי מחשבים, שהסכים לעשות טובה ולהתקין לי את התוכנות שאני צריכה ; אחר כך לקחת את המכונית לטסט ולנקות את הבית . יום של סידורים לפני שבת . ובשבת ניסע לבר המצווה של האחיין בצפון . בתום הפגישה המקוונת אני מוסרת את המחשב וחוזרת הביתה . אחרי ימים של גשם וקור, העולם ממורק ושטוף . אני מרגישה בגופי תענוג . אני הולכת בזמן שאני מדברת בטלפון עם איהב, שעובד אצלנו בהנחיית קבוצות . איהב מגשש סחור – סחור, ולבסוף מעלה את סוגיית ההעלאה בשכר . אני מבטיחה לו שזה על הפרק, ויקרה אינשאללה לקראת השנה הבאה . אני הולכת בצעד קל, מוּפזת בשמש . מזווית העין אני מבחינה במרקוס, הכלב של השכנים, הידוע לשמצה במשפחתנו . מרקוס שונא את הכלבלב שלנו, טוני, ולכן גם את כולנו . אני מציינת לעצמי, שמרקוס לא במקומו הרגיל, בחצר...
אל הספר