214 פרק עשירי שמשון רובין פיתח מודל מרכזי לחקר וטיפול באבל — "המודל הדו-מסלולי לאובדן ושכול" . במודל שילב רובין תיאוריה, מחקר ועבודה קלינית בין שתי גישות, שראו בנפרד את חוויית הדחק ואת חוויית האבל . גישת חוויית הדחק התמקדה בתמורות בתפקוד בעקבות אובדן, ולא הבחינה בין שכול לבין אירועי דחק אחרים . כל האירועים האלו מחייבים הסתגלות ויכולים להשפיע לרעה על התפקוד הביו-פסיכו-חברתי של האדם . הגישה השנייה התמקדה בקשר למת, ובתמורות בקשר לאורך תקופת האבל ולאחריו . בשילוב בין הגישות והחיבור עם מדדים ותפיסה אינטגרטיבית, הגיע רובין לממצאים שקראו תיגר על התפיסה המקובלת בספרות המדעית דאז . בספרות המקצועית קיימת ביקורת רבה על אליזבת קובלר-רוס ( , Kubler - Ross 1997 ) , שראיינה חולים שהתמודדו עם הבשורה שמחלתם סופנית, ולאחר מכן גיבשה תיאוריה הכוללת מודל של שלבים שעובר אדם שנדרש לעכל את המסר ואת ההודעה הקשה הזו . השלבים על פי קובלר-רוס כוללים : הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, הסתגלות והשלמה, בכל סדר וצירוף אפשרי, ובמרווחי זמן אישיים . מניסיוני המקצועי, המגובה בממצאי המחקר והספרות המקצועית, נראה שרוב האנשים עובר...
אל הספר