16 ״הו . . . ״ — אפו הגרום והדק כמקור של נשר, שהיה הסימן היחיד שבלט מתוך הכתם המטושטש שסימן את פניו, נשף בכבדות . שמעתי את רחש האוויר שחלף בריאותיו . הוא לא אמר מילה אפילו לא הביט בי, ורק אותת בידו שאלך בעקבותיו . עברנו בפרוזדור ארוך וצר, שקירותיו עמוסים מדפי ספרים . הספרים לא ניצבו בטורים, אלא היו מוטלים זה על גבי זה בצרורות, כאילו נארזו כדי לשאת אותם מכאן . גם חדר העבודה היה מלא מדפים עמוסים צרורות ספרים, כמו בפרוזדור . היה לי די זמן להתבונן באיש ובסובב אותו, כי הוא שכח שאני קיים אחרי שהכניס אותי לחדר וחזר לשבת על הכיסא שליד שולחן הכתיבה, ממנו קם לקראת הצלצול שלי בדלת . הוא לא הציע לי לשבת . יותר מזה, הוא התעלם מקיומי, כאילו לא הייתי בחדר . אבל אני החלטתי מראש לא להגיב על עלבון כלשהו, ולא לצאת מהכלים בגלל הערות לא נעימות שלו . ידעתי היטב מה יחסו כלפי עמי ואמונתי הדתית, והחלטתי לא להתייחס לכך כדי שאוכל להיצמד למטרה שהצבתי לעצמי : להכיר את האיש הזה מקרוב . לכן לא התייחסתי להתנכרותו, ורק ניצלתי את הזמן להתבונן בו מן הפינה שעמדתי בה . שולחן הכתיבה שלו עמד סמוך לחלון היחיד בחדר . החלון פנ...
אל הספר