ה"צלע" השנייה של משולש הנחקרים שלנו מייצגת את האנשים החולים עצמם . חרף היותם חוליה מרכזית בניסיון להבין את האלצהיימר על כל מרכיביו, עד לא מכבר קולם לא נשמע דיו במחקר . המשתתפים בראיונות המובאים כאן מתאפיינים בנטייה לאידיאליזציה של עצמם, של בני זוגם ושל המציאות, גם כאשר המציאות אינה עולה בקנה אחד עם תיאוריהם . חלק מהמרואיינים נוטים להכחיש את בעיית אובדן הזיכרון ולתאר את חייהם כאילו אין בהם שום פגיעה או הפרעה . משום כך הם גם מיטיבים להסביר ולהצדיק את עצם העובדה שהם שוכחים — "זו דרך כל אדם, מגיע גיל, איזשהו שלב, שכנראה שיש פחות זיכרון", כפי שמסבירה עמליה . הסיפורים של אורה, עמליה, שירה ומיכאל מדגימים זאת . אורה : "אני חיה עכשיו את החיים שלי ואני משלימה איתם" אורה, בת ,71 עבדה בעבודות שונות בקיבוץ . נשואה לדותן . לזוג ארבעה ילדים ונכדים . הקשר התחיל בצבא . צבא זה מקום שדכני, מנושא שידוך . אני הייתי סמלת סעד בגדוד בגולני, וגם דותן היה שם בגדוד . הזיכרון שלי נחלש מהר מאוד, ומהר מאוד הולך לאיבוד . זאת הבעיה העיקרית — שאני לא זוכרת בדיוק . אבל כנראה שאני פניתי אליו והתחלנו לדבר כי הוא מצא חן ב...
אל הספר