טוביה טננבום | 316 יש להם הערכה עצומה לקוראן ולמדינת פלסטין, שלהקמתה הם שואפים . אני יושב בסוכתה של הרבנית הרפורמית, שבמקרה הזה — במחילה — היא מקום קצת דיכאוני, והמאכלים שעל השולחן, אם אפשר לקרוא להם כך, לא מעוררי תיאבון במיוחד . למאכלים פה יש מעט מאוד טעם, אם בכלל, למרות שהם נראים מזינים . אין כאן קולה זירו, דיאט קולה או פפסי מקס, וגם לא סודה בטעמים כלשהם או בלי טעמים כלל . מים טהורים אפשר לקבל בשפע, אבל רק מהברז . רוצים צ'ולנט ? לא כאן . גפילטע פיש ? יש להם דוגמיות זעירות ממנו, אבל הוא טעים כמו גפילטע פיש רפורמי ; שום דבר שאף יהודי ממאה שערים יחשוד בו אפילו כקרוב משפחה מדרגה שלישית של גפילטע . יש כאן סלט ירקות תפל חתוך גס ופלפלים מטוגנים ללא שמן וללא זכר לתבלינים, וכל מיני מאכלים ידידותיים לסביבה . כלומר בשר או עוף — יוֹק . מעבר למאכלים או לסביבה חסר כאן משהו גדול בהרבה : נשמה . לחסידים יש נשמה, ואפשר להרגיש אותה בכל רגע שנמצאים במחיצתם . זה משהו שמחבר אתכם עם השמים, עם המלאכים ועם השם — גם אם הוא לא קיים . הנשמה הזו, תהיה מה שתהיה, היא זו שמחברת אותי לרֶבּאהר'לך, למשל . זה משהו שקוד...
אל הספר