טוביה טננבום | 166 חולפים על פני . ילדים צעירים לבושים כנסיכים ונסיכות מטיילים להם בניחותא ומפטפטים ביידיש תוססת . איך אפשר לא לאהוב את האנשים האלה ? הכל כל כך שָׁלֵו, כל כך יפה, ואני מתאהב בהם שוב ללא תנאי . ואת כל זה אתם הלא כבר יודעים, וכמוכם גם אני . אני ממשיך ללכת, מתערבב בקהל, ובקצה רחוב מאה שערים, ממש ליד בית הכנסת של חסידי ברסלב, אני פונה ימינה ועולה במעלה הרחוב עד הכניסה לבניין סְלוֹנִים . סלונים היא חצר חסידית שאינני יודע עליה דבר . אולי אתם, אבל לא אני . אגב, יש האומרים לי שסְלוֹנִימֵרְס אינם חסידים . כלומר — הם ליטאים ? לא ממש, אומרים אותם אנשים . אז מי הם ? סלונימרס . או כפי שקוראים להם אחרים — צ'למרס, כלומר ירושלמים . לכו תבינו . בכניסה לבניין עולים באוזני קולות שירה המתגברים ככל שאני נכנס פנימה . ומה אני רואה ? כאלף איש על פרנצ'עס, דהיינו טריבונות, ועיניהם נעוצות ברבי שלהם, האדמו"ר מסלונים, יהודי בא בימים שלראשו שטריימל . הוא יושב בראש שולחן ארוך, ומשני צדדיו אנשים נשואי פנים הנראים כפרנסי הקהילה . מצליחים לדמיין את התמונה ? אלף איש, כולם במעילים שחורים, כמעט כולם חובשי ...
אל הספר