119 אבל התמדתי . מבחינה נפשית הגעתי למצב הכי יציב זה שנים . היו לי אפיזודות דיכאוניות והיו לי גם דחפים אבדניים . שכבתי במיטה עד שזה עבר . לא חשבתי שזו אופציה אמיתית לנסות שוב לשים לזה קץ, גם אם אני נורא רוצה . יומן : ״אני אמצא דרך . אני אמצא דרך . אני אמצא דרך . " כך אני אומרת לעצמי ללא הרף . עשור שלם, ניתן לומר שכל חיי הבוגרים, רק רציתי למות . אבל הנחתי את הרצון בצד לעד . לאחר ה"עשור שבו רק רציתי למות" ולאחר שהנחתי את הרצון הזה בצד, במשך שנתיים הרצון לא נתן לי מנוח, דחפים אימפולסיביים פחות ויותר תקפו אותי, גרמו לי לחוש זרמים בגוף, בעיקר בכפות הידיים . היום, נדיר שהמצב מגיע לידי כך . אז נכון שאמש שוב הלכתי לישון מבלי לצחצח שיניים והסבל לא ידע גבולות ורק רציתי שייגמר ושלא יהיה מחר ! שלא יהיה יותר ! אך מתוך ידיעה שיהיה גם יהיה, אמרתי לעצמי, כמו הייתי אימא שלי, “מחר תתעוררי עם כוחות מחודשים . " שרה קופצת לי אל תוך הראש . אני שומעת אותה : “הכול כואב ? נסי להרגיש משהו שלא כואב עכשיו . " זה מדהים, אנחנו פשוט לא מרגישים את מה שלא כואב . ואז מיד התודעה שלי פונה אל בוהן רגל ימין . היא לא כואבת ...
אל הספר