93 שורשי כפות ידיי ולאורך האמה השמאלית . אחרי הפציעה הייתי מתוסכלת אימים, עדיין רציתי למות . אבל מהר מאוד הבנתי שמוטב שאגייס את כל הכוחות שאני יכולה למצוא, ואלחם, כדי להשתקם . בהמשך הועברתי לבית לווינשטיין, בית חולים שיקומי, אושפזתי במחלקת עמוד שדרה ובמקביל עברתי עוד כמה ניתוחים . המוסד עצמו הציג דרישה שבכל שעות היום יהיה איתי מבקר קרוב כלשהו, ובשעות הערב הם שמו לידי שומר . הטענה הייתה שאני אבדנית ולכן . הייתי אבדנית, אלא שלא יכולתי להזיז את גופי כלל ולכן כל העניין נראה לי מגוחך . אחרי הפציעה צצו כל מיני אנשים . דודיי באו לבקר ובת דודתי חפפה לי את השיער וקנתה לי דברים שאני צריכה . אחי ואשתו הגיעו, חברים מהעבר שבמהלך השנים הקשר איתם התרחק או נותק . בסופו של דבר הקשר עם כל אותם אנשים ש"צצו", שב והתנתק בהמשך . אבל באותה תקופה נוכחותם תרמה לי . גם אמי הייתה מגיעה לבקר והשתתפה בסבבי השמירה עליי . בשלב מסוים, אמרתי לדורי, שלא מעניין אותי כלום, וסליחה שאני מציבה דרישה - אבל אני לא מוכנה שאמי תבוא עוד . דעתי הייתה החלטית, גמרתי אומר בלבי . ואכן, היא לא באה עוד . מעולם לא חידשתי איתה את הקשר . ...
אל הספר