39 שריריי העייפים, כמו קרח הנמס והופך למים המתמזגים עם מי הים והופכים לנוזל אחד . עיניי הירוקות עצומות . שריריי רפויים . אצבעות רגליי עוד רגע ינשְקו לקרקעית החולית הנעימה, להרף עין יתנוסס בה חותמי, ואילו ברגע העוקב יימחו כלא היו . אט-אט עולה גופי אל פני המים, ונפשי היכן ? הרוח חמימה, אך אני רטובה ועורי סומר חידודין-חידודין, חשה כאילו אלפי סיכות קטנות ננעצות בבשרי . לאחר דקות אחדות יצאתי והתיישבתי על סדין שפרשתי זה מכבר . נשכבתי על הגב . התעטפתי בשמיכת צמר ישנה, והעמדתי פני נמה . בראש שלי קדחו מחשבות . לאן אלך ? חשתי ייאוש אשר החליש את גופי . וכך, נרדמתי . השחר הפציע . התהפכתי על הגב . קרני השמש שנשלחו אליי סנוורוני ועפעפיי החלו לעלות ולרדת . פקחתי את עיניי . יום חדש אותו יש לעבור, הרהרתי . איחלתי לעצמי שאהיה חזקה היום . מרחוק ראיתי איש צועד לעברי . הרהרתי : האם בכל זאת, על אף כל הקשיים שמציבים לי חיי, יש מישהו שם למעלה ששומר עליי ? התיישבתי ישיבת חצי לוטוס והבטתי בים . ההלך כבר היה קרוב והבחנתי כי דייג הוא ושני כלבים מלווים אותו . האחד לבן וגדול, זאבי . השני שחור משחור . “שלום ילדה יפה...
אל הספר