248 מיכל בן-נפתלי לא עוד אל הידידים הספורים אלא אל "אתה", קורא, אלוהים, שטן, או שד מתעתע, שממנו הוא מבקש : "ואל תקפיד עמי, שאני מרבה ככה לעסוק / בגינוני קבורתי כביכול כִּמבקש מין ייחוד . / אין אהבה 2 לחוד וקבורה לחוד . / רק ביקשתי להגיד לך היכן אנו עומדים" . היכן אנו עומדים ? ביחס לאהבה ? ביחס לקבורה ? ביחס למשאלה או לפנטזיה באשר למה שיקרה אותנו לאחר מותנו ? האם המשאלה הזו היא משאֶלת מוות ? יתר על כן, האם משאֶלת מוות עומדת ביסוד החיזיון או התסריט של חלימה בהקיץ באשר היא, יהא תוכנה אשר יהא ? האם כל חלימה בהקיץ מקיימת בעל-כורחה זיקה לדחף המוות ומהדהדת בבלי דעת את השורה "ביום שבו אמות או למחרתו" ? האם הטיה מורבידית זו היא "השד המתעתע" המכרסם בתוך החלום בהקיץ, מתְנה אותו או מגרה אותו ? כלום טענה כזאת חלה רק על סוג מסוים של חלומות בהקיץ, כדרך שניתן להבחין, בעקבות פרויד, בין חלומות ליליים הממלאים משאלה לבין חלומות ליליים פוסט-טראומטיים ? "אני מאמין", כותב פרויד בחיבורו מעבר לעקרון העונג , "שכל אדם ואדם שולטות בו בעניינים אלה העדפות טבועות עמוק, 3 הדברים הבאים, שהוא מסייע להן בלא יודעים בספקו...
אל הספר