146 עמרי ביכובסקי בשני המקרים שתיארתי מדובר בנשירה ביחס לגילום מסוים של האחר הגדול - במקרה הראשון זהו האחר הגדול כפי שמגולם במשפחה, המחזיקה את הדימוי הגופני המושלם, במקרה השני זו האם שמגלמת את האחר הגדול, שממנו על הנער לנשור כדי להופיע בעולם כסובייקט בעל קול משלו . ניתן, אולי, לומר, שעל הסובייקט להתקין חסר באחר הגדול על מנת להופיע כסובייקט . יש פה היגיון פשוט : אם האחר הגדול איננו חסר, אני אינני יכול להיות אלא חלק אינטגרלי ממנו, או לא להיות . כלומר עצם הסובייקטיביזציה כרוכה באי-התאמה מסוימת לגילומים של האחר הגדול . לאי-התאמה זו אנו קוראים : נשירה כפונקציה . אם נחזור כעת למטפורה של רקמת הניתוק נוכל לומר שבתקופתנו יש ריבוי של פקדים, של אותות, המפעילים את רקמת הניתוק עד שהצמח מתבלבל, ופונקציית הנשירה מתפזרת ומאבדת את האוריינטציה שלה באופן כזה שפרייה איננו יותר, בהכרח, סובייקט . הנשירה היא סימפטום שלא עבר סובייקטיפיקציה, אומר ויסנטה פלומרה ( Palomera ) - פסיכואנליטיקאי ספרדי - בארגומנט לקראת כנס פסיכואנליטי שעסק בנשירה . מה זאת אומרת "סימפטום שלא עבר סובייקטיפיקציה" ? זה אומר שאלה סימפטומי...
אל הספר