3 'וְשֵׁם הַמָּקוֹם נִקְרָא עוֹלָם עַל דרֶךְ הַהֵעָלְמוּת': שירתה של דליה רביקוביץ כמתמירה את שפת הנפש הדיכאונית משפה פרטית לחלק ממשחק השפה של הכלל

96 ליאור גרנות שהאני חווה תחושות דלות, רִיק והיעדר נוכחות עצמית חיה . ז'וליה קריסטבה ( Kristeva ) התייחסה להיעדר המשמעות שבמלנכוליה דרך הפריזמה של השפה : היא מגדירה את המלנכוליה כ"סבל תהומי שלא מצליח למצוא לעצמו מסמן, ובשל אובדן 4 הסבל התהומי אינו מצליח למצוא המובן - מאבד את החיים" . לעצמו מסמן, כלומר הקושי איננו רק במציאת מסמן לרגש הדיכאוני-תהומי בשפה אלא עוד קודם לכן : במציאת מסמן פנימי, בהגדרה ובתחימה של הרגש עבור הסובל עצמו . עבור הסובייקט הדיכאוני, אומרת קריסטבה, המסמנים הינם נטולי משמעות משום שאין הם קשורים לעקבות הסמיוטיים - מנגנונים פרה-ורבליים 5 כלומר, המסמנים המקושרים עם מקצבים וטונים בשפה - שבנפשו, החיצוניים של השפה נחווים כחסרי פשר עבור הדיכאוני משום שאינם מדברים את חוויית הסבל התהומי הפנימית . כדי להצליח לדברה הוא מפעיל בשפתו את הדיבור המדוכא, המקוטע, השוקע לתוך עצמו, אלא שדיבור זה אינו מובן עבור הזולת - אינו מְתקשר באמצעות השפה הכללית - ומבטא, במילותיה של קריסטבה, את 6 "התמוטטות המובן אל מה שאין לכנותו בשם" . אם כך, על מנת לאפשר לאדם הסובל מדיכאון לבטא את תחושותיו בְּשפה ...  אל הספר
רסלינג