264 מירון ח . איזקסון המתארים באופן "חי" את יציאת מצרים עצמה . הטקסט השני המופיע בפרשה נוגע למצוות המעשר : "ואמרת לפני ה' א – להיך בערתי הקֹדש מן הבית [ . . . ] " . האדם מפרט בקול את המצווה שהוא מבצע ולבסוף מבקש : "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו, כאשר נשבעתָ לאבתינו ארץ זבת חלב ודבש" . נדמה אפוא שפרשתנו מבססת את הקשר האמירתי בין האדם לבין בוראו, ולפיכך זה המקום הטבעי ללידת המונחים "האמירך" ו"האמרת" . בעובדה שאנו מרבים לומר דברים אין ספק . חלקם בטלים וחלקם בעלי משמעות, חלקם משום חשיבותם ואחרים מפני שאנו חשים כמחויבים . דומני שרב מסוים אמר פעם : "זה לא שיש לי מה לומר אבל אין לי כוח לשתוק" . כאשר פרשתנו מבססת חלק מהקשר בין ישראל לאביהם שבשמיים על האמירה, הדבר נותן משמעות מחודשת לאמירותינו . היהודי המגיע לבית המקדש ואומר נוסח היסטורי מסוים ממקם את עצמו על ידי אמירתו במקום תודעתי מיוחד . וכשיהודי אחר מבקש אחר כך מהבורא "להשקיף" מהשמיים, הוא אומר את תקוותו הכמוסה ביותר וגם מרחיקת הלכת ביותר : אנא אדון העולמים, אַפְשר לנו להיות כלולים באותה השקפת פלאים ...
אל הספר