194 מירון ח . איזקסון תמיד", תחושה והכרה עמוקות של נוכחות השם ושל כינון האישיות והמעשים על פי מציאות אמונית פנימית זאת . יש להדגיש כי מבחן הנוכחות האמונית, "בקרביים", שזור בפרשתנו עוד מעבר למה שאמרנו עד כה : "ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצוני העם הזה, ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו" ( יד, יא ) . האותות נעשים לא רק עבור העם אלא ממש בקרבו, והם אמורים להותיר את רשמיהם העמוקים ביותר, במעין צריבה חריפה בעור המחשבה . גם במהלך הפנייה של משה אל השם מופיע הביטוי שבו אנו עוסקים : "ויאמר משה אל ה', ושמעו מצרים כי העלית בכוחך את העם הזה מקרבו" ( יד, יג ) . ניתן לשאול : בקרביהם של מי עוסק הכתוב ? לגבי מצרים שהותם של ישראל בארצם לא הייתה רק עניין מדיני – חברתי . המצב של אדנות ועבדות, אשר מבחינת מצרים התממש כלפי ישראל, הוא – הוא התוכן של קרביהם . בניגוד לתודעה האמונית הנדרשת מישראל שתהא "טמונה" בקרביו, הרי הקרביים של המצרים נושאים כחוֹתָם וכחומר תורשתי את תודעת העבדות . הוצאת ישראל ממצרים כה עמוקה, כניתוח של הפרדת גוף מגוף, וכך "העלה" השם את ישראל מקרבי המצרים . ואולי אף יותר : שחרור זה...
אל הספר