182 מירון ח . איזקסון המדבר ובדידותו, התורה מבליטה בדרכה הפלאית את קולותיו הפנימיים של האדם היחיד . ב ההתייחסות ליחיד, דווקא על רקע ההיערכות הכוללת הנמשכת של העם כולו ועבודת המשכן לפרטיה, נטמנת בפרשה פעם אחר פעם : "על פי ה' פקד אותם ביד משה איש איש על עבודתו ועל משאו, ופקודיו אשר צוה ה' את משה" ( ד, מט ) ; כל אחד ואחד נפקד ביחידות בתחומו . "דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם [ . . . ] " ( ה, ו ) ; ודוגמה נוספת : " [ . . . ] איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל" ( ה, יב ) ; פעם אחר פעם מודגשת האישיות האחת בפני עצמה . אחד הוא המקנא לאשתו, אחת היא שנטמאה או שלא נטמאה . כך גם כל נשיא ונשיא, בחלק האחרון של הפרשה, מתייחד בקורבנו . מבחינה זאת התורה מקפידה לפרט בנפרד את קורבן הנשיא המסוים, ואין זה "משנה" שבפועל הקורבן זהה, שהרי המקריב אינו זהה ולגביו מדובר בוודאי בקורבן בעל תוקף אישי . ג מכלול הקולות עצום בפרטיו : הנזיר, הבעל המקנא, האישה הנבדקת, הכהן המברך, הנשיא המקריב, כל איש, כל אישה . דיבור מתרבה זה מתמקד בסוף הפרשה : "ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתוֹ וישמע את הקול מִדבר אליו ...
אל הספר