96 מירון ח . איזקסון העברית ואף משמש תוצר שלה, מלווה את היהודי ללא הרף . דברי משה אינם מופיעים אפוא כרשימה רעיונית והלכתית נפרדת, אלא כביטוי לסיפור עלילתי מיוחד . מכאן גם נובע ה"מבחן" האישי הנוגע לכל דור ודור ולכל פרט מעימנו, באשר לתחושתו שהוא שייך ל"סיפור היהודי" וממשיך אותו . האם אפשר אף לפרש ש"למען תספר" מלמד שהניסים הם כביכול כדי שיהיה מה לספר ? ב אדם אינו מסוגל לחשוב מחשבות שאינן מבוססות על מקום ועל זמן . תרבויות שונות מתאפיינות על פי הדגש שהן מיחסות לאחד משני הגורמים האלה . אין ספק שביהדות, הן המקום והן הזמן הם חומרים עיקריים בעולם התורה והמצוות . ניתן לטעון שמימד הזמן זכה בבכורה מסוימת, ומכל מקום כך המצב בפרשתנו . המצווה הציבורית הראשונה מופיעה בפרשתנו : "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכל חודשי השנה" . מצוות הזמן מופיעה אפוא לא רק כחיוב הקולקטיבי הראשון לעם, אלא גם כנקודת ציון מכוננת לפתיחת התודעה העברית : אם עד כה היה לבני ישראל חישוב זמן אחר, או נקודת מוצא כלשהי שממנה מודדים את ההיסטוריה, הנה מרגע זה נקבעה ראשית חדשה, שיש בה גם מחגיגיות הזמן הראשון ביותר בתורה, "בראשית" ....
אל הספר