אנחנו חיים בחברה המעריצה הצלחה חומרית ושופטת אנשים לפי הצלחתם הכלכלית ( לא שואלים "כמה אדם מרוויח" אלא "כמה הוא שווה ? " ) . עוצבנו לחשוב שהמרוץ להצלחה כלכלית הוא מרכז החיים - ובמרוץ הזה אותם אנשים פשוט הפסידו . לא באשמתם, שהרי אחריותם למשבר היא קלושה, אם בכלל קיימת . ובכל זאת הם - ולא המנהלים שיצרו את המשבר - צריכים לקבל חבילות מזון . מוסד ה"קביעות" בעבודה הולך ונחלש, העבודה המאורגנת ( ארגוני עובדים ) איבדה את הכוח שהיה לה . חוסר הוודאות יוצר צורך מתמיד להצטיין, להוכיח את עצמך . סנגורי הקפיטליזם דורשים זאת לשבח : הצורך להצטיין הוא הדוחף את הכלכלה קדימה ! כמה טוב שהעובדים רוצים להצטיין ! אמנם, הם מוסיפים, כואב על אלה שנפלטו לרחוב - אבל זהו המחיר הנחוץ להגברת הצמיחה ( "כשחוטבים עצים עפים שבבים", היו הבולשביקים מנסחים עיקרון זה ) . מעטים שואלים מהו מחירה הפסיכולוגי של חרדה זו, לפרט ולכלל . המרוץ ממשיך, ואי ‑ אפשר לנשום . כמו ב"משחקי הרעב", כל מה שחשוב הוא ניצחון במשחק . כל מחשבה אחרת נשמעת מופשטת, מנותקת, חסרת ממשות . גיבורי "משחקי הרעב" פורצים בצחוק שמח ומשוחרר כשהם מצליחים להרוג מתחרה,...
אל הספר